מאת: רוני גורל, עובדת סוציאלית יחידת גריאטריה, כללית מחוז חיפה וגליל מערבי
ראש צוות עובדות סוציאליות במרפאות הקהילה ואחראית מוקד לניצולי שואה של כללית.
"יש רגעים שבהם העבר וההווה נפגשים. לא דרך מילים גדולות או ימי זיכרון, אלא דרך אזעקה חדה באמצע היום, דלת של ממ״ד שנסגרת בבהלה או ירידה למקלט ציבורי קר. עבור רבים מניצולי השואה שאותם אני מלווה, אלה אינם רק רגעים של חירום ביטחוני אלא פתיחה של דלת לזיכרונות שחשבו שכבר ננעלו", מספרת רוני גורל.
במחוז חיפה וגליל מערבי חיים כיום 11,799 ניצולי שואה. מאחורי המספרים עומדים בני אדם מבוגרים מאוד, לעיתים עריריים, עם גוף שנחלש אך עם זיכרון שאינו מרפה. במצבי חירום, אופי הפניות למוקד ניצולי השואה משתנה. נושאים של זכויות וטפסים נדחקים הצידה, ואת מקומם תופס ה"כאן ועכשיו." חוסר ביטחון, קושי להגיע למרחב מוגן, ותחושת בדידות מול מערכת שפועלת תחת מגבלות פיקוד העורף.
"כעובדות סוציאליות, אנחנו מוצאות את עצמנו נעות בין עולמות. בין תיווך בירוקרטי מורכב לבין החזקה רגשית שקטה", אומרת גורל, "חלק מהמרפאות נסגרו בהתאם להנחיות פיקוד העורף, ותורים רבים בבתי החולים בוטלו. כך נוצר מצב שהמטופלים פונים בבקשה אחת בסיסית. אל תשאירו אותנו לבד בתוך המערכת".
הפחד להישאר לבד, עולה לצד הקשיים הרפואיים. זהו פחד לא לקבל מענה לצרכים יומיומיים בסיסיים. מטפלות מחוק סיעוד התקשו להגיע לבתי המטופלים, במיוחד באזור הצפון. תרופות לא נאספו בזמן, ולעיתים גם מזון וציוד חיוני היו חסרים. במקרים רבים, הסיוע התמקד בתיווך לשירותי הרווחה ולעמותות, כדי שמישהו פשוט יגיע.
"מדובר באוכלוסייה שמתקשה להגיע למרחב מוגן", מוסיפה רוני, "חלק מהפניות עסקו בבקשה למעבר זמני למקום בטוח יותר. עבור חלקם, המעבר עצמו מעורר תחושות קשות של חוסר שליטה והרגשה של "פליט", עולה שוב".
"אחד המקרים שנחרטו אצלי במיוחד", מתארת רוני, "הוא של ניצול שואה ערירי, בן למעלה משמונים. בסבב לחימה קודם הוא סיפר שהוא שוהה שעות במקלט ציבורי סמוך לביתו. הירידה אפשרית, אך העלייה חזרה לדירה כבר לא. כשהמטפלת איננה, הוא תלוי בשכנים. ""אני מחכה שמישהו ייקח אותי", אמר אז, בשקט".
"במלחמה הנוכחית הוא לא חיכה. כבר ביום הראשון התקשר", רוני, אני לא יכול לעבור את זה שוב ככה, תיארה רוני. "הפעם, תוך תיווך אינטנסיבי ועבודת צוות, הוא עבר לבית אבות ושם הוא שוהה עד היום".
"הרבה שואלים מאיפה נובע החוסן של ניצולי השואה", מסכמת גורל, "התשובה מורכבת. לצד כוחות נפש יוצאי דופן, קיימת פגיעוּת. אזעקות ותמונות קשות עלולות להציף. יש מי שאומר, עברנו גרוע מזה, ויש מי ששותק וצריך פשוט לדעת שמישהו יהיה שם".
מאחורי האזעקות מתנהלים חיים שלמים. כשהעבר שב ומרים ראש דרך ההווה, לפעמים כל מה שנדרש הוא, יד אחת, יציבה, שמושטת ומזכירה שיש למי לפנות.
יום השואה מזכיר שלא רק הזיכרון מחייב אותנו, אלא גם הבחירה היומיומית לשמור על אור אנושי. כזה שמעניק ביטחון, שייכות ותקווה לאלה ששרדו וממשיכים לחיות בינינו.