איתי עמר, בן 18 חובש בכיר בתחנת מד"א באשדוד, היה בביתו בעיר בבוקר ה 7.10 כשהחלו האזעקות והבין שהוא נדרש להגיע לתחנת מד"א בעיר. "תוך כדי אזעקות לבשתי מדים והגעתי מהראשונים לתחנה. כעבור מספר רגעים כבר יצאתי עם אמבולנס לכיוון עוטף עזה לפינוי פצועים תוך כדי הבנה שמשהו גדול קורה", מספר איתי.
"נסענו לנקודת הריכוז בכוכב מיכאל, לשם התחילו להגיע פצועים למתחם המיון שהוקם במקום. באותו הזמן, הוקפץ אבא שלי, שי עמר הי"ד, לוחם ומפקד בימ"מ להגנה על יישובי הדרום. אני מבין שבשעות האלו הוא נכנס ללב הסכנה. כפי שאני מכיר את אבא שלי וגם ממה ששמעתי ממכרים שלו, הוא התעקש להגיע לחזית ולהילחם בתוך הקיבוצים כדי להציל נפשות. בדיעבד התברר לי שבעוד אני עוסק בטיפול בפצועים אבי נלחם במחבלים בזירות השונות עד שלבסוף נפל בקרב על קיבוץ בארי".
את הבשורה הקשה על מות אביו קיבל איתי עמר לאחר שבוע אך מעיד שהייתה לו תחושה קשה: "ניסיתי להיאחז בתקווה שאולי הוא נפצע בשטח, שלחתי לו הודעות שהוא לא ענה להן, אבל תוך כדי הפעילות לא היה לי רגע לעסוק בזה ובחששות. הכי חשוב היה לי להעניק טיפול מציל חיים באותם הרגעים – זאת לצד התחושות האינטואיטיביות שבישרו לי על אובדן אבי."
"אני מצוי בימים אלו בקורס הפראמדיקים של מד"א ומקווה לסיים אותו ולהמשיך את פעילותי במד"א למשך כל חיי. אני יודע שאבא שלי גאה בי על החיים שהצלתי באותה שבת ארורה ואני הכי גאה בו בעולם על אלו שהוא הציל"