רוצים לצאת למסע לאלג’יר?

רוצים לצאת למסע לאלג’יר?

דרכון לאלג’יר, סרט בהצגת טרום בכורה ארצית, יוקרן החל ממחר בקולנוע זוהר בטבעון. לקראת הסרט קיבלנו ראיון מרתק עם במאי הסרט מוחמד חמידי, בן למשפחה אלג’יראית שהיגרה לצרפת ובסרט הוא חוזר למקרותיו “רציתי להבהיר למה גברים ונשים לוקחים על עצמם סיכון כל כך גדול ועוזבים את הארצות שלהם ואת בני משפחותיהם.” 

עלילת הסרט דרכון לאלג’יר מספרת על פריד,  סטודנט למשפטים בן 28  המתגורר בצרפת , היוצא לאלג’יר למנוע הריסת ביתו של אביו. במהלך הביקור באלג’יר הוא מגלה מדינה שמעולם לא ביקר בה והוא נשבה בקיסמם של כמה טיפוסים צבעוניים שהישירות והכנות שלהם חודרים ללבו. בין האנשים שהוא פוגש נמצא גם בן דודו, איש משעשע ותחמן שחולם על הרגע בו יצליח “בגדול” בצרפת. “פריד חייב להגיע לאלג’יר” מסכם מוחמד חמידי, במאי הסרט, את הסרט “בעוד בן דודו הנושא את אותו שם גונב ממנו את  הפספורט ונוסע לצרפת בזהות שאולה. תקוע במדינה שהוא לא מכיר מגלה פריד את הספור של אביו ובני משפחתו. ומעלה שאלות הקשורות בזהות שלו. זהו סיפורו של אדם שנולד לדור של צרפתים הבוחנים את הזהות שלהם”.

הסרט מבוסס עח ספור אמיתי? 

דרכון לאלג'יריה. טרום בכורה באולם זהר. צילום יח"צ
דרכון לאלג’יריה. טרום בכורה באולם זהר. צילום יח”צ

נקודת הפתיחה קשורה לאירועים פרטיים. כשהתחלתי לחשוב על הסיפור הזיכרונות האישיים שלי מאלג’יר היו מאד מרוחקים. לא דרכתי בארץ הזו מאז שהייתי בן 11 והטיול הזה לא גרם לי לרצות לחזור לשם. זה היה ב 1984, אבי איבד את העבודה שלו בחברת פג’ו והתחיל לבנות את ביתו. במקום בו יש 45 מעלות בצל , אין חשמל, אין טלוויזיה, מים היה צריך להביא מן הבאר. ביליתי חודשיים במרדף אחרי לטאות ולזרוק אבנים. אחרי זה העדפתי להישאר בצרפת. בפרברים של פריז. עם האחים והאחיות שלי. בעוד שאבי חזר לכפרו כדי לבנות את הבית אותו הכרנו רק מתמונות. ב 2005 אבי חלה וחשנו שלא נצליח ליהנות מן הבית הזה יחד איתו. כך שחזרנו, הורי שני אחים ואחת האחיות . עבורי זה  היה חזרה למולדת לאחר 21 שנה של היעדרות. כשראיתי שוב את בני הדודים שלי חשבתי לעצמי. “מה היה קורה עם אבי היה נשאר כאן? מה היה אם הייתי נולד כאן? איך היו נראים חיי ללא בית ספר , קולנוע, כל דבר? ” הספור נבנה סביב המחשבות הללו. יש לי אכן בן דוד שיש לו אותו שם כמו שלי ונראה ממש כמוני. הוא שנון כמו הדמות בסרט ותמיד רצה להצליח בצרפת. אבל כאן הדמיון מסתיים,  הוא מעולם לא גנב לי את הפספורט

למדת ניהול עסקי, ניהלת בלוגים הפכת למנהל האמנותי של ג’מל דבוז , איך הגעתי לעשיית סרטים?

תקודם כל כתבתי סיפור שהרגשתי קרוב אליו מאד “נדרומה סיטי” שזה השם של הכפר של אבא שלי . אבל לא ידעתי אם זה יהפוך לספור קצר או לסרט. ג’מל דבוז קרא אותו מצא שהוא מרגש וביקש שאני אעבוד איתו. גם הבמאים אוליבייה נקש ואריק טולדנו יוצרי “מחוברים לחיים” דחפו אותי לכתוב את התסריט. אבל הייתי צריך כותב שותף. הבחנתי בשמו של אלן מישל בלן בקרדיט של כמה סרטים שאהבתי. הוא לא הכיר את אלגי’ר ונסענו לשם ביחד. דיברנו הרבה עם בני משפחתי ופגשנו אנשים שהפכו לדמויות בסרט. בהתחלה חשבתי שרק אכתוב את התסריט אבל ג’מל ואלן – מישל והמפיקים שכנעו אותי לביים.

בחרנו לקרוא לסרט במקור “נולד איפה שהוא” כי זה מתייחס לסצינה בסרט בה הגיבורים יושבים ומעשנים ג’וינט, והבן דוד שמשחק ג’מל אומר לגיבור הסרט “גם אני הייתי צריך להיוולד בצרפת, אבא שלי היה אמור לנסוע לצרפת אבל הוא פחד, ואז אביך נסע במקומו, אתה נולדת שם ואני נולדתי כאן”, וזה נכון לגבי משפחות רבות. אחד מבני המשפחה היה חייב לנסוע לצרפת ולעבוד ולתמוך בבני המשפחה האחרים. כך קרה שאבי נסע וכל אחיו נשארו באלגיר. דברים מאד פשוטים מעצבים את הגורל שלנו. ביניהם המקום בו נולדת.

איך מרגיש הגיבור ביחס למשפחה שלו ובעיקר לגבי בן דודו?

אשמה, בן הדוד גר בבית מט ליפול יש לו שתי מזוודות כמה בגדים עלובים אין לו עבודה אין לו טלפון והוא נאבק למצוא כסף לסיגריות. לבן דודי שלי חסרות כמה שיניים, הוא צעיר ממני בחמש שנים אבל נראה מבוגר בלפחות 10. איך אתה יכול שלא לחוש רגשות אשמה אל מול עליבות כזו. כשאתה יודע ששניכם מגיעים מאותם שורשים.  הרבה אלג’יריאים הגרים בצרפת באים לבקר עם שלל מתנות אבל זה לא הפתרון. ופריד הוא דוגמא למי שחש את הרגשות המעורבים הללו.

“הסקרנות של בני האדם לא מסתיימת כשזה מדובר בספור האישי שלהם” אומר פריד כמספר במהלך הסרט , ויחד עם זאת בראשית הסרט הוא בכלל לא מתעניין בארץ של אבא שלו הוא לא מדבר ערבית ואין לא כל רצון לעזוב את צרפת

אבל משהו שאביו אומר לו גורם לו להרגיש שייך למדינה הזו. ” אתה תצטרך לנסוע לשם יום אחד כדי לקבור אותי”  וזה משהו שקרה לאנשים רבים שאני מכיר והם כולם התחרטו שהם גילו באיחור כמה עמוק חרותים הזיכרונות של ההורים שלהם מן המדינה הזו וכמה היא חרותה בחייהם ובדמותם. ובמקום מסויים היא המדינה שלהם. כשנסעתי לאלג’יר ב 2005 אין לי דרך להסביר את זה, אבל הרגשתי מאד בבית. ראיתי אנשים מבני משפחתי שחיכו לי .

בוא נדבר על הבית הוא כמעט גיבור ראשי.

בהחלט אפשר לומר כך. הבית עומד להריסה ואביו אומר לו “אתה סטודנט למשפטים סע וטפל בזה”. בשנות ה- 80 אנשים החלו לבנות בתים באלגי’ר כמו אבי, הם חשבו שאם הם יאבדו את המשרות שלהם הם יחזור הביתה. לכל המהגרים פורטוגזים, איטלקים, ספרדים אלגי’ראיים הבית במולדת הוא דבר שנתן להישען עליו במקרה והמפלגה של ז’אן מארי לה פן תגיע אי פעם לשלטון. זה אולי נשמע כמו בדיחה היום אבל זה בדיוק מה שהם חשבו בזמנו. להפתעתו מגלה פריד שאביו בנה בית שהוא אמנם צנוע אבל יש חדר שינה לכל אחד מן הילדים שלו. וכשהדוד מסביר לו שהוא בנה אותו לבנה אחרי לבנה, פריד מבין מה המשמעות “אביך בנה את הבית הזה בשבילך בדם ויזע ולא אפילו לא טרחת לבוא לראות אותו”.

אבל אם נסתכל בצורה רחבה יותר הבית הזה מייצג את השורשים שלנו, כולנו מגיעים מאיזה שהוא מקום ומה שנשאר לבסוף מן המקום הזה הוא בית וחלקת אדמה קטנה . זו העדות לעבר שקושרת את הדורות השונים אחד שלני.

חוץ מסמירה  כמעט ואין נשים בחלק האלג’יראי של הסרט, מדוע?

אתה רואת אותן בבתי קפה , ברחובות ובברים כשבני הדודים מגיעים לעיר אורן. אבל הדברים שונים לגמרי באזורים הכפריים. זהו הוא עולם שמרני  שיש בו הפרדה בין גברים לנשים. רציתי לשמר את המציאות שבכפרים, גם אם זה נראה מיושן. גברים ונשים נמצאים אחד ליד השני רק בקונטקסט של משפחה. או כשקיבלו אותך למעגל  המשפחתי או החברי. הגיבור שלי מגיע לביתה של סמירה כדי לשמוע את הספורים של הסבא שלה אבל בעיקר כי זו ההזדמנות היחידה שלו לראות את הבחורה היפה הזו.

אבל לפריד יש חברה בצרפת- סטודנטית למשפט כמוהו…

דווקא לה אין בעיה עם חבר ממוצא אלגיראי ולו יש מכיון שהוא יודע שזה יגרום לבעיות עם משפחתו. מיד בתחילת הסרט היא שואלת אותו ” אז מה נעשה עם הורייך?” והוא ענה “עכשיו זה לא זמן טוב, נתמודד עם זה כשאחזור”. גם היום זו עדיין סיטואציה מורכבת, בעשר השנים האחרונות יש לפחות זוג מעורב אחד במשפחה צפון אפריקאית. ואותו דבר לגבי משפחות צרפתיות.

תגובות

תגובות

דפים 1 2
באנר לפוסט קטן

Related posts

באנר לפוסט גדול
  • Facebook
  • Twitter