באנר עליון
באנר עליון

משפחות כותבות לנופלי אסון המסוקים

משפחות כותבות לנופלי אסון המסוקים

היום, ה15.2 יתקיים טקס התייחדות ה20 לזכר חללי אסון המסוקים, בראשות נשיא המדינה, שר הביטחון והרמטכ”ל.

20 שנה מאז התרחשות אסון המסוקים, אותה תאונה אווירית מצערת שהתרחשה בליל הארבעה בפברואר 1997 מעל אזור החולה, כאשר שני מסוקי צה”ל התנגשו זה בזה והתרסקו – אחד במושב שאר יישוב והשני סמוך אליו ליד קיבוץ דפנה. מדובר בימים שבהם צה”ל שהה ברצועת הביטחון בלבנון, ושני המסוקים הובילו 73 חיילים אל המוצבים בלבנון. למרבה הצער, כל החיילים שטסו על שני המסוקים נהרגו, ונסיבות התאונה לא התבררו מעולם.

היום, 20 שנה לאחר אותו אירוע מצער, ביקשנו ממשפחות שבניהן נפלו בתאונה להוציא ולכתוב את רגשותיהן. לפניכם שבעה טורים שנכתבו בכאב ובעיקר בגעגוע, מבני המשפחות של הנופלים.

אסון המסוקים (קרדיט: ארכיון צה"ל ומשרד הבטחון)
אסון המסוקים (קרדיט: ארכיון צה”ל ומשרד הבטחון)

 

טור לזכרו של סמ”ר מיכאל (מיקי) כ”ץ ז”ל שנכתב ע”י אימו, שלומית:
יליד חיפה

סמר מיכאל (מיקי) כץ זל (קרדיט: אתר יזכור)
סמר מיכאל (מיקי) כץ זל (קרדיט: אתר יזכור)

ב”ה שבט תשע”ז
מכתב למיקי – מיכאל כ”ץ
בן לדוד ושלומית
אח לנאוה , אבי, אלעד וגילי
גיס לאורי,מוריה , בת אל ובועז
דוד למיקי-חן, נועם, אביה יובל ועדי. דוד לתפארת, מיכל ואורי. דוד ללוטם ומיקה. דוד לנטע הקטן.

מיקי ! עזבת אותנו בלי להיפרד ביום חורפי ומושלג לפני 20 שנים ומאז לא ראינוך אך אנו מרגישים אותך ואת חסרונך במשך כל יום וכל דקה.
אנחנו יכולים עדיין לזכור את טון דבורך, את ריח גופך ואת אהבתנו הגדולה אליך.
אתה היית ונשארת הבן הגדול שלנו ובשנים שלאחר לכתך ” זכית” גם להיקרא “מיקי הגדול” כי האחיינים שלך מכירים פיזית רק את מיקי – הבת , נכדתנו הבכורה . אותך הם מכירים היטב מהסיפורים וההנצחות שעשינו לזכרך.
בבית אתה ממשיך להיות נוכח אבל איננו. מדברים אודותיך ומדברים על ההחמצה הגדולה הכאב והעצב שנשאר בחסר שלך.
אנו עצובים על מה שאבדנו ושמחים על מי שנוספו למשפחה.
האוירה בבית ממשיכה להיות עליזה- עצובה. הכל נמשך במהפכים חדים של מצבי רוח.
אנחנו ממשיכים לאהוב את המדינה היחידה שיש לנו ואת הצבא היחיד והטוב (בדרך כלל) שיש לנו. אנחנו ממשיכים לחגוג  ימי הולדת לילדים ולנכדות ולנכד אבל בראש חודש חשוון ובפרשת “נח” אנחנו שוקעים בעצב  כי זה יום ההולדת שלך .
ביום ההולדת של אמא “סידרת” לנו חגיגה מסוג אחר. אנחנו עולים כולנו בשיירה ארוכה לבית העלמין במצפה נטופה- ביתך ולאחר מכן מתכנסים בבית הכנסת “אוהל מיכאל” ועורכים לך ערב זכרון. לא שמישהו צריך תזכורת כי אף אחד לא שכח אותך אבל כך יותר קל להתמודד עם החסר והאובדן.
אסון המסוקים היה אובדן אדיר לארצנו הקטנה. ב-73 בתים התהפכו החיים ולא חזרו למסלולם. אתה ואבי ותומר ודביר ואבנר ורונן ויתר הבחורים  נעלמתם ואנחנו כאן למטה הפסדנו אנשים טובים שיכלו להוות עמוד שדרה  ודוגמה לאחרים. ומאז למרות שהצבא יצא מלבנון יש מלחמות ויש נופלים ועדיין לא הגיע השלום המיוחל.

אנחנו תקווה כי עוד נגיע להגשמת הפסוק מהנביא ישעיהו “מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה” (ישעיהו פרק נ”ב)

 

 

טור לזכרו של סמ”ר אבנר אלתר ז”ל אשר נכתב ע”י אימו, רוחלה:
יליד קיבוץ אשדות יעקב אחוד

סמר אבנר אלתר זל (קרדיט: אתר יזכור)
סמר אבנר אלתר זל (קרדיט: אתר יזכור)

לפני 20 שנים…

יום שלישי…

ערב…

גשם יורד כל היום….

קר מאד בחוץ , הקור חודר גם לתוך תוכי..

תוך כדי דאגה ופחד אני מנקה את חדרו של אבנר ומכינה אותו לחופשה הבאה.

מחר על הבוקר אקנה את הממתקים שהוא אוהב ואכניס למקרר.

שיהיה לו הכי מתוק שרק אפשר …שישכח קצת את ההפגזות, הפצועים ובמקרה הרע שרק אפשר לתאר והוא לא ישכח אם זה יקרה , את ההרוגים.

אני מתכוננת ללכת באותו ערב להצגה.

בזמן הזה , שני מסוקים שעליהם היו 73 לוחמים והרבה תחמושת בדרכם ללבנון מחכים לאישור יציאה לכיוון לבנון… מתנגשים והשמיים רועדים.

אני עוד לא יודעת כלום…

באולם ההצגה פוגשת חברה טובה…היא שואלת אותי לפשר המראה הדואג/ עצוב שעל פני ואני מספרת לה שאבנר בדרך ללבנון ועוד בן שלי מסיים מסלול וגם הוא כנראה יהיה בלבנון…

אני מספרת לה שאני חרדה, דואגת ומפחדת מבשורה רעה…

היא מנסה להרגיע ואומרת שגם הבן שלה מתגייס מחר והיא מאד רגועה…יהיה בסדר.

בזמן הזה אבנר כבר שרוע ללא נשימה על האדמה ואש מלחכת את שברי המסוקים.

ואני עוד לא יודעת כלום….רק דואגת מאד ומפחדת.

בהפסקה כבר חברה באה לקרוא לי… אמרה ששאול ביקש שאבוא הביתה…שני מסוקים התנגשו בדרכם ללבנון…ועדיין לא יודעים כלום..

אני ידעתי..

מרגע זה ועד היום החלל שבתוכי הולך וגדל

מרגע זה ישנם בי שני עולמות…שמתערבבים אלה באלה…עצב ושמחה…עצב על החסר , שמחה על מה שיש, נוצר ומתהווה….

ישנם זיכרונות של ילד, נער, חייל … ילד צנוע וטוב לב, אהב שירים ובעיקר שירים שמספרים על הארץ הזאת שעדיין מתבוססת במלחמות מחוצה לה וגם במלחמות שמייצרת לעצמה….

ישנם זיכרונות של ילד בתוך משפחה צוחקת ושמחה..אח בכור לאחים ואחיות…עם הבדיחות ושמחת הנעורים…

ישנם זיכרונות של חייל שהגיע צולע הביתה ואמר שהכל ממש בסדר….ביקש לא להדאיג את אמא.

ישנה מציאות כואבת של דברים שלא יזכה בהם לעולם!!!

20 שנים של געגועים שלא יתממשו לעולם.

רוחלה אלתר, אמא בגעגוע.

 

 

טור לזכרו של סמ”ר לגלעד מישייקר ז”ל שנכתב על ידי אביו, יונתן:
יליד ירושלים

סמר גלעד מישייקר זל (קרדיט: אתר יזכור)
סמר גלעד מישייקר זל (קרדיט: אתר יזכור)

ילד היית וילד תישאר

 

ילד היית

כשצעדת במרץ

וניתקת מאֶרֶץ –

ילד היית וילד תישאר

 

ילד היית

כשטיפסת בַּשְלָבִּים

אל סולם מרומים –

ילד היית וילד תישאר

 

ילד היית

כשהצמחת כנפיים

ועפת שמים –

ילד היית וילד תישאר

 

ילד היית

בַּפְּרידה; עת צנחת מהר

ידיים הושטת ואין מי שעוזר –

ילד היית וילד תישאר

 

היית ילד,

ילד היית

וילד תישאר.
יונתן מישייקר, לזכרו של גלעד, 2011

 

 

טור לזכרו של סמ”ר גלעד מושל ז”ל שנכתב ע”י אחותו, הדס:
יליד תל אביב

סמר גלעד מושל זל (קרדיט: אתר יזכור)
סמר גלעד מושל זל (קרדיט: אתר יזכור)

 

אותו הבית / הדס (שולה) מושל

זה אותו הבית.

רק הקולות השתנו.

השפריץ על הקירות, גדר האבן שהתמלאה במיני חזזיות.

התקלף פה ושם.

הצעקות שהיו בלילה נורא אחד התחלפו פתאום בצחוק של ילדים,

אבל הכאב עדיין נשאר,

הצחוק מרכך אותו, מרפד אותו.

טלאים טלאים.

פתאום עולה לי תמונה – ארבעה ילדים ואם.

עומדים מול הגדר הזאת: תינוקת על הידיים

ושלושה גוזלים סביב שמלה.

שלוש תספורות קצרות אחת מעל השנייה

כמדרגות של טראסות.

ובתמונה השיער בוהק ומבריק – נשפך מתוך הקודקוד.

עוד תמונה של ילדה על סורגים של חלון.

זיכרונות.

נשיקה חרישית, נסתרת שהייתה בפינת השביל.

זה הבית שבו גדלתי.

לא הרבה השתנה בו,

התחלפו קומקומים וכמה כיסאות שהודבקו מחדש,

ילדים עזבו את הבית ואחד מהם לא יחזור.

חיוך בשחור לבן,

פנים שזופות ידיים חזקות.

הצחוק חורק.

 

 

 

טור לזכרו של סמל שחר רוזנברג ז”ל שנכתב ע”י אביו, אריה:
יליד נס ציונה

סמל שחר רוזנברג זל (קרדיט: אתר יזכור)
סמל שחר רוזנברג זל (קרדיט: אתר יזכור)

 

אחד מהקווים המנחים של שחר היה המשפט של ניטשה ״מי שיש לו למה למענו יחיה, יוכל לשאת כל איך״. משפט זה הוביל אותו במסלולים רבים בחייו.

הוא מאוד אהב את ניטשה, ולאחר שנפל מצאנו על מיטתו ספר שלו.

שחר אהב לשרבט המון, ובאחד משרבוטיו כתב:

״בבוא היום, בבוא העת, אפרוש כנף ואעלם״. כמה שזה נכון, בננו נעלם על כנפי המסוקים.

שחר אהב מאוד את השיר של הפינק פלויד wish you were here בתרגום חופשי ״שואף שתהיה פה״ ואפילו תירגם אותו לעברית.

 

כמה היינו רוצים שתהיה פה עמנו…

 

שחר נפל 20 יום לפני שמלאו לו 20. הוא נולד ב24.2.1977, ונפל ב4.2.1997.

 

 

 

 

טור לזכרו של סגן גיל אייזן ז”ל שנכתב ע”י אימו, עופרה:
יליד רחובות

סגן גיל אייזן זל (קרדיט: אתר יזכור)
סגן גיל אייזן זל (קרדיט: אתר יזכור)

גיל, מקטנותו היה בוגר מכפי גילו, רגיש אוהב לאהוב, ולכבד כל אדם באשר הוא, חבריו וחברותיו היו בגילאים שלו וצעירים ומבוגרים ממנו, כאשר התגייס לצה”ל, דאג להכיר ולהפגיש בין חבריו לצוות בצבא ובין חבריו מנס-ציונה ומרחובות, כך שבכל חופשה מהצבא הצליח לפגוש ולבלות עם מגוון חבריו.

גיל אהב את אחיו, ניר ואור, והוריו, ואת המשפחה המורחבת, ודאג לבקר את הסבים והסבתות בכל חופשה, והמשפחה אהבה אותו מקטן ועד גדול, עד מאוד.

גיל כמפקד צוות “אייזן” דאג לפקודיו כאב הדואג לילדיו (נודע לנו בדיעבד). אהב לטייל בארץ ובעיקר את הצפון, אהב את חברתו עדי, אהב טבע ובעלי חיים, באחד מהימים הביא אל ביתנו בז פצוע, שאל מחבר כלוב גדול, טיפל בבז, עד שהחלים ושחרר אותו לחופשי.

ביתן הזוחלים בגן הזואולוגי בבאר שבע, שהינו גם מוסד חינוכי, ע”ש גיל אייזן, ובצד הביתן סלע בזלת גדול עם שמות נופלים מפלח”ן נח”ל (שהיה אז בן 6 שנים).

יהי זכרו ברוך

 

 

 

טור לזכרו של סמל אבישי גדרון ז”ל שנכתב ע”י אחייניתו, גל:

יליד קריית מוצקין

סמל אבישי גדרון (קרדיט: אתר יזכור)
סמל אבישי גדרון (קרדיט: אתר יזכור)

 

גל סגל מיקנעם, המשרתת כמש”קית קליעה בחטיבת גולני, כותבת על דודה אבישי גדרון, ששירת גם הוא בחטיבת גולני ונפל באסון המסוקים:

 

” נולדתי 10 ימים בלבד לפני אסון המסוקים, כשדוד שלי, אבישי, היה רק בן 19,לוחם בחטיבת גולני שמוצב בלבנון. שמעתי שהצטערת על כך שלא הגעת לבית החולים ביום שבו נולדתי, אבל הגעת בהתרגשות לראות את התינוקת החדשה היישר מהבופור ליקנעם, ולא שכחת גם מתנות –  חליפה בשבילי ומסוק צעצוע בשביל אחי הגדול, שהיה אז בן 4. ימים ספורים לאחר מכן התרחשה התאונה הנוראה בין שני המסוקים, שממנה לא שבת.

זו אומנם הייתה הפעם היחידה שנפגשנו, אבל למרות זאת – אני מרגישה שאני מכירה אותך, ושאתה מלווה אותי בהרבה נקודות משמעותיות בחיים.

שמעתי עלייך המון לאורך השנים-שהיית רגיש, אכפתי, מתחשב, אהוב על כולם. אפילו כשהיית בחופשות בבית דאגת לחברים שלך שבצבא וחיכיתי לחזור ולהיות איתם.

לאורך השנים גדלתי על המורשת שהשארת אחרייך. סבא שלי ז”ל לקח על עצמו את ההנצחה לאחר מותך, וניסה לעשות זאת בכל דרך שתתאפשר, בהרבה אתרים, וידעתי שזו מורשת שאני לא יכולה להתעלם ממנה, ושאני חייבת למצוא דרך משלי להנציח אותך. זו הסיבה שהגעתי לתפקיד הנוכחי שלי- רציתי להמשיך את הדרך שלך, לקבל אוירה שדומה לזו שאתה חווית. רציתי לתרום לחיילים שמשרתים היום בגולני ולכן בחרתי להיות מש”קית קליעה,וזו סגירת מעגל שמאוד חשובה לי”.

 

תגובות

תגובות

באנר לפוסט קטן

Related posts

באנר לפוסט גדול
  • Facebook
  • Twitter