באנר עליון
באנר עליון

מפליג בסיפורים.

מפליג בסיפורים.

השבוע התקיים במרכז ההנצחה בטבעון טקס השקה לספרו של דר’ ישראל לשם, ” ים שחור, אופק לבן” המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו החוקרת את האפליה של האפרו-אמריקאים (להלן אפרו-אמריקאים) המשרתים בצי האמריקאי, במיוחד בהשתלבותם בצי האמריקאי בימי מלחמת העולם השנייה.

הצי האמריקאי, חושף לשם בספרו, היה האחרון להשתחרר מהאפליה הבין גזעית בארה”ב. היו שנים בהן שירתו האפרו-אמריקאים כמשרתים, שנים בהן נעלמו האפרו-אמריקאים לגמרי מהצי בעוד חבריהם משתלבים ומתקדמים במעלה סולם הדרגות בחיילות האוויר ויבשה של ארה”ב.

תת אלוף ודר’ ישראל לשם.

ישראל לשם, תושב טבעון, היינו תא”ל במיל’ ומפקד שייטת הצוללות לשעבר, דבר הקושר אותו היטב לים ולנושא הספר המלווה בגיבוי של תצלומים, תעודות, מסמכים מחקרים וראיונות עם אדמירלים ומפקדים בכירים בצי האמריקאי איתם דיבר מתוך הבנה מלאה ושיתוף חוויות מהים והגלים. “בזמנו כאשר עשיתי תואר ראשון באונ’ חיפה למדתי אצל דוקטורית בשם מיכל טובל ולמדתי על האפליה הגזעית בארה”ב, שזה המומחיות שלה” מתחיל לשם לספר חוויות וסיפורים מהספר שלו “לאחר שסיימתי את תפקידי האזרחי כמנכ”ל המועצה בטבעון בשנת 2002, החלטתי לחזור ללמוד ופניתי לאותה מיכל ושאלתי אותה “מה עושים?” היא ישר אמרה לי שכמו שהיא מכירה את הגישות החברתיות שלי אני בטח אעשה משהו בנושא העבדות והאפרו-אמריקאים בארה”ב, “אבל זה אומר שאתה צריך לקרוא הרבה על הנושא”, היא אמרה.

“אחרי שנה של קריאה בנושא” מפליג לשם בסיפוריו “חזרתי אליה במטרה לגבש את הצעת המחקר שלי, היא ישר ענתה שרק אם אני חולם בלילה על אפרו-אמריקאים וכאשר אני הולך ברחוב אני רואה  אפרו-אמריקאים על המדרכה, זה סימן שאני מוכן להתחיל. מיד אמרתי לה שכן שאני במצב הזה. מאחר שאני קשור לים אז התחלנו לחפש קשר בין האפרו-אמריקאיים לים, ולא היו חסרים רעיונות. יום אחד באחת מתוכניות הטלוויזיה נתקלתי במכר וותיק בשם נורמן וולמראק, שהיה עוזר מזכיר הצי לשלושה מזכירים. מזכיר הצי, הוא האדם הפוליטי שיושב מעל מפקד הצי ובקבינט הפוליטי של ארה”ב, ואני הכרתי אותו כאשר ביקר בחיפה ב 1983 על מנת ללמוד מהלקחים שלנו ממלחמת של”ג הראשונה ולתאם פעילות של הצי האמריקאי מולנו, ומאז נשארנו ידידים. באותו ראיון סיפר נורמן על פרישתו מהתפקיד ועל ההיסטוריה של הצי במלחמת העולם הראשונה והשנייה והוא נחשב היום למומחה גדול לתולדות הצי האמריקאי. מייד הרמתי אליו טלפון וסיפרתי לו על הרעיונות שלי והוא הפנה אותי לספר המספר על 13 הקצינים האפרו-אמריקאים הראשונים שסיימו את קורס החובלים של הצי האמריקאי בלחץ של אלינור רווזבלט על בעלה הנשיא רווזבלט.

לאחר שקיבלתי וקראתי את הספר יצרתי קשר עם כל שמונת הקצינים שעדיין בחיים, ראיינתי אותם לספר וגם עם המדריכים שלהם וככה למעשה הבנתי שהצי האמריקאי היה הגוף האחרון שביטל את האפליה הגזעית בארה”ב ויצאתי לחקור למה? ”

ומותר כבר לגלות את הסיבות לכך או שחייבים לקרוא את הספר?

“בשביל להבין לעומק כדאי לקרוא את הספר” ממליץ לשם, “אבל אני אגלה לך בקצרה. בהתחלה חשבתי שזה מכיוון שבית הספר לקצינים של חיל הים נמצא בדרום ארה”ב ולכן רוב הקצינים שסיימו אותו היו תושבי האזור שהפכו לקצינים מפלים עקב הרקע שלהם וככה הם המשיכו להתנהג גם בצבא. כאשר הגעתי לארה”ב לחקור את הנושא ופגשתי את ההיסטוריונים של הצי, רוברט שרדר, ולאחר שסיפרתי לו על המחקר שלי, הוא אמר לי אתה יכול לחסוך את המחקר כי אני בדיוק מסיים מחקר של 3 שנים בנושא, עם תקציב יותר גדול ו3 היסטוריונים שעובדים איתי ואני מוכן אפילו לשלוח לך את הטיוטה של המחקר.

כעבור יומיים הגיעו אלי 1000 עמודים של המחקר וכעבור שנתיים כאשר חזרתי לארה”ב להמשך המחקר שלי כבר מצאתי הספר הראשון שהתפרסם עם ה 500 העמודים הראשונים בנושא שקראו להם “לשבור את מחסום הצבע” וכעבור עוד שנתיים יצא החלק השני בו מסופר על האפרו-אמריקאים שהצליחו לשבור את המחסום.

בספר של נורמן נתקלתי בכך שהאקדמיה הייתה קיימת 150 שנה אבל אפרו-אמריקאים לא יכלו להתקבל אליו כי הם היו צריכים המלצה של איש קונגרס וכאלה לא היו אפרו-אמריקאים. גם כאשר היה איזה ליברל שנתן המלצה, אז הם הוכשלו עקב הטרטורים והתעללות של המדריכים הדרומיים. הם ישנו במרתף האקדמיה והיו מכשילים אותם בצעדות ובסוף תמיד העיפו אותם. הראשון שסיים את האקדמיה היה ווסלי בראון, ב 1949 ולאחר 150 שנה שהאקדמיה הייתה קיימת, וגם זה בזכות עזרתו של קדט לבן אחד שכולם מכירים את השם שלו – ג’ימי קרטר שלימים הפך לנשיא ארה”ב. במהלך המחקר שלי לספר נפגשתי עם ווסלי ושוחחנו במשך שעות, לפני כחודשיים קיבלתי הודעה מצערת שהוא נפטר בגיל “95.

“סיפור אחר” ממשיך לשם בסיפוריו “הוא על שמונת האפרו-אמריקאים שהזכרתי קודם, הם היו נפגשים מידי שנה לפיקניק משותף, ושנה אחת הם הוזמנו להתארח על משחתת טילים מודרנית והמפקד שלה היה בחור אפרו-אמריקאים בשם מק’גסטון. יום אחד הוא התמנה למפקד הבה”ד בארה”ב וניסיתי ליצור עימו קשר על מנת לשוחח איתו. אחרי מספר פעמים שהוא דחה אותי, שאלתי אותו כאדמירל לאדמירל על מה ולמה? והוא אמר לי “קצין שחור במעלה הסולם לעולם לא ידבר איתך, חכה שאני אפרוש ואז אשמח להיפגש ולדבר איתך”, ועל הדרך הוא נתן לי שם ומספר טלפון של קצינה שאמורה להחליף אותו בעתיד בתפקיד, וזה אישש לי תיאוריה אחרת שלי שבמקום שהאפרו-אמריקאים פרצו את הדרך, הנשים, שגם הם היו מופלות בארה”ב, תמיד הגיעו בעקבותיהם, ולהפך. כעבור מספר חודשים הגעתי לארה”ב ובעודי יושב בארכיון של הצי ובאחת ההפסקות הראיתי חנייה השמורה לתת אדמירל מק’גסטון. תיארתי לעצמי שלא יכולים להיות שניים כאלה בצי האמריקאי ואכן מסתבר לי שמדובר באותו מק’גסטון, שעכשיו אחרי שפרש והוא עובד בהתנדבות יו”ר וועדת ההיסטוריה של הצי, שזה ממש מהפכה כאשר אפרו-אמריקאים כותב את ההיסטוריה של הצי הלבן.

תגובות

תגובות

דפים 1 2
באנר לפוסט קטן

Related posts

באנר לפוסט גדול
  • Facebook
  • Twitter