באנר עליון
באנר עליון
באנר עליון

לא נכנעים לקורונה – ליאת יוסף

לא נכנעים לקורונה – ליאת יוסף

חודש ימים שהו אלכס ליטמנוביץ ובתו בת ה-12.5 בבידוד, לאחר שנדבקו בנגיף קורונה בעת טיול משפחתי בארהב.
עם החלמתם, נפגשנו באופנים המותרים בתקופה, לראיון בלעדי עבור קוראיזה מה יש“,
ושמענו מהם על הדרך שעברו מרגע גילוי הנגיף ועד להחלמה.
ראיון אופטימי ומלא אמונה.

*************

אלכס ושרון ליטמנוביץ לא העלו בדעתם שכך תסתיים הנסיעה המשפחתית שלהם לארהב. מה שהתחיל כביקור אצל בנם, הלומד בישיבה המרכזית של חבד בשכונת קראון הייטס בברוקלין, הסתיים בבידוד משפחתי, במהלכו התגלה שאבי המשפחה אלכס (55) ובת הזקונים אביגיל (12.5) נדבקו שניהם בנגיף קורונה.
נסענו בסמוך לחג פורים“, מספרת שרון לקוראי “זה מה יש”, “כשבארץ רק החלו לדבר על החשש מהתפרצות הנגיף, ובארהב לא היה שום דיבור על הנושא. להפך, הכול שם התנהל כרגיל, ואפילו הסתכלו על ישראל כאילו כאן קצת ‘איבדנו את זה’. עד ליום בו טסנו חזרה לארץ, הדברים שם המשיכו להתנהל כך ממש. בדיעבד, התברר שהמקום בו שהינו היה מרכז בו קינן הנגיף בצורה אינטנסיבית וכשחזרנו ייבאנו אתנו וירוס אמריקאי…”.

בזמן שאתם בארצות הברית אתם עוקבים אחרי המתרחש בישראל?
אלכס: “רגע לפני החזרה אנחנו מתעדכנים ומקבלים דיווח שכל מי שחוזר לארץ, ולא משנה מאיזו מדינה, צריך להיכנס לבידוד. אז למזלנו הטוב ולמזלם של חברינו, מילאנו את הוראות החוק בצורה מדויקת. משדה התעופה חזרנו ליוקנעם ונכנסו הישר לבידוד של 14 יום, ללא מגע עם איש“.
במהלך ימי הבידוד, אלכס והבת החלו לפתח תסמינים והמשפחה הזמינה את מדא לערוך בדיקות. לדברי אלכס, לקח כמה ימים עד שהגיעו נציגים לבדוק אותם, וכשהתקבלו תוצאות הבדיקה התברר שאכן נדבקו

מה מתרחש אצלכם בבית, כשמתקבלת הבשורה?

שרון: “בהתחלה היה הלם גדול. רק נחתנו, עדיין לא חזרנו לעצמנו מהטיסה ומיד הבידוד. ואז בתוך הבידוד מתגלה שאלכס ואביגיל נדבקו ושצריך לבודד גם אותם מאתנו, כל אחד בחדר משלו. אם זה לא מספיק, בננו שלומד בישיבה בארץ חזר הביתה, כי סגרו את הישיבות, וגם אותו צריך היה לבודד. הבית הפך להיות על תקן בית חולים נייד, כל אחד עם הסימפטומים שלו וצרכי המיוחדים, כשאני צריכה לרוץ בין החדרים, עם כפפות והרבה אלכוגל וכלור“.
וכאילו כדי להוסיף קושי על קושי, קיבלה שרון שיחה מהבן אותו ביקרו בארה”ב, בה הוא מבשר לה שסוגרים את הישיבה ועליו לטוס חזרה לישראל. עם חזרתו, נשלחו הוא וחבריו לבידוד מידי בבית מלון בירושלים. רק לאחר שבועיים במקום ושתי בדיקות שליליות, שהוכיחו שהוא לא נדבק בנגיף, חזר לבית המשפחה ביוקנעם. וגם אותו, אומרת שרון, צריך היה לבודד מכל המבודדים.
זה נשמע מאוד מאתגר ואפילו מלחיץ
שרון: “למען האמת, בימים הראשונים, מאוד קשה ואת לא מבינה מה בדיוק רוצים ממך, אבל ברוך האני חושבת שעברנו את זה מאוד יפה. זה היה מאתגר, אבל השתדלנו כולנו להיות אופטימיים ולהסתכל על הכול עם חיוך“.

פחדתם ממה שעלול לקרות?
אלכס: “לא היה פחד, אבל המצב הכללי והבידוד היו מאוד מאתגרים”.
שרון: “לא פחדתי אבל מאוד דאגתי. אלכס היה מאוד חולה, וברוך השהמערכת החיסונית שלו חזקה והוא עבר את זה בסדר, אבל תוך כדי יש דאגה. אביגיל אומנם קיבלה את זה קל יותר, אבל היא ילדה בת 12.5 וזה לחלוטין לא פשוט בגילה להיות מבודדת כמעט חודש ימים. כהורים, אנחנו לוקחים כמובן מאליו את זה שכשהילד שלנו חולה אנחנו יכולים לגשת אליו ולחבק אותו. הרי עצם החיבוק כבר גורם לו להרגיש טוב יותר. אבל כשאפילו את זה לוקחים לך מה את יכולה לעשות?”. 

אז מה באמת עשית?
שרון: “לא נכנסתי אליה לחדר בכלל. אבל ישבתי מחוץ לחלון חדרהּ, תליתי לה שלטים על החלון,  ועשיתי דברים מצחיקים וחמודים כדי לשמח אותה. היא קיבלה תשומת לב כמה שאפשר, ואני חושבת שהיא הגיבורה האמיתית ומגיע לה כל הכבוד על זה. גם למבוגרים קשה אבל בעוד שאדם מבוגר יכול להבין ולהתמודד, לילדה בת 12.5 זה אתגר גדול מאוד“. 

אלכס, אתה יכול לשתף אותנו מה מרגיש חולה קורונה?
לצערי, קיבלתי את הנגיף מאוד קשה. יש את התסמינים הידועים של איבוד חוש טעם וריח, שיעול, כאב ראש וחום גבוה. אני את חוש הטעם אומנם לא איבדתי אבל איבדתי לגמרי את התיאבון. היה לי חום גבוה, 40 מעלות בימים הפחות מוצלחים, צמרמורות וכאבי שרירים בגוף. הייתי מנוטרל לגמרי“.
נכון להיום, מערכת הבריאות בישראל מאפשרת לחולי קורונה לבחור בין אשפוז בבית מלון לאשפוז ביתי, כשרק מקרי הקצה של פגיעה בריאות ובמערכת הנשימה מגיעים לאשפוז בבית חולים. אלכס, שבימים כתיקונם מתנדב בסניףאיחוד הצלההמקומי, ולכן הנו בעל ידע רפואי בסיסי, משתף שהרגיש בטוח להתמודד עם הנגיף בביתו.
למאושפזים בבית, משרד הבריאות מספק מכשיר אוקסימטר”, הוא אומר, “אתו מודדים את רמת החמצן פעמיים ביום ואם יש ירידה, שעלולה להעיד על פגיעה בריאות, יש לדווח ולהתפנות לקבלת טיפול רפואי. בדקתי בקביעות לבתי ולי, עמדנו בקשר יומי עם הצוות הרפואי, ורמת החמצן התקינה אפשרה לנו להישאר באשפוז ביתי כל התקופה”.

איך העברת את זמנך חודש ימים בבידוד?
תעסוקה לא הייתה חסרה. פרט לחג הפסח ולחול המועד, בכל זמן שמצבי הבריאותי אפשר זאת עבדתי. במקצועי אני מנהל הרכש שלאלביטכך שיכולתי להמשיך ולעבוד מהבית באופן רגיל למדי. בנוסף, למדתי שעורי חסידות דרךזום‘, ניגנתי מעט בגיטרה ואפילו גיליתי לפעמים שהיום נגמר ולא הספקתי לעשות את כל מה שתכננתי“.
בעוד שבערים אחרות נשמעה לא אחת בקורת קשה כלפי חולי קורונה, כולל הטחת האשמות על חוסר אחריות, אלכס ושרון משתפים בחוויה שונה לגמרי. בני הזוג, שמתגוררים ביוקנעם מזה 20 שנה, זכו למעטפת חמה של עזרה, התעניינות, מילות עידוד ותפילות להחלמתם, מצד הקהילה ומצד הנהגת העיר.
כול האנשים סביבנו ידעו שאנו חולים“, אומר אלכס, “ויצאו מגדרם כדי לסייע לנו לעבור את התקופה הזו כמה שיותר בקלות. התקשרו לדרוש בשלומנו, ערכו עבורנו קניות, הציעו כל העת עזרה וממש עטפו אותנו. תמיד ידענו שאנחנו גרים במקום של קהילה חמה אבל הפעם זה היה בעוצמות גבוהות מאוד“.
רשימת התודות שלהם ארוכה וכוללת את ראש העיר סימון אלפסי וסגניו רומן פרס ורדני סירי, שהתקשרו להציע עזרה. הרבנים נעם דקל ושלום הרצל, יור המועצה הדתית צארלי בוחבוט, רכזתיחד יקנעםשלומית ובר וכל חברי הקהילות אליהם משתייכת המשפחה. “אפילו המשטרה דאגה לנו“, צוחק אלכס ומוסיף, “כל כמה ימים התקשרו והודיעו שהם מגיעים לבדוק אם אנחנו שומרים על הבידוד בבית. כשהגיעו היו מביטים מהחלון, אנחנו היינו מנופפים להם לשלום ואז נפרדים עד לביקור הבא“.
כשאני מבקשת לשמוע משרון מה נתן לה כוח להתמודד עם התקופה, בה היא כאם המשפחה נדרשה לתמרן בין כולם ולהתמודד עם אתגרים פיזיים ונפשיים, אני מקבלת תשובה מלאת ביטחון ואמונה, שמעידה על האישיות המיוחדת שהיא. “זו סיטואציה מאוד מאתגרת, אי אפשר לומר שלא“, היא משתפת בכנות, “הקרובים אלי ביותר חולים, במצב שכל אחד מבודד. וגם אנחנו, הבריאים, אסורים לצאת, אז את תלויה באחרים בדברים הכי טריוויאליים של החיים. כל דבר פשוט, שהיה לך מאוד ברור שאת יכולה לעשות בעצמך, את צריכה ללמוד לבקש. ואנשים מסביב טורחים עבורך. זה מלמד אותנו הרבה צניעות וענווה, ביטול והבנה שאנחנו לא מנהלים את העולם. זה שיעור חשוב לחיים, שמאפשר את ההזדמנות לגלות את כל האנשים הטובים באמצע הדרך. כל האנשים שנמצאים שם ויוצאים מגדרם לסייע, בין אם זה בעזרה מעשית, ובין אם זה בעידוד ובמילים טובות. זה מאוד מחזק. ומעל הכול“, היא מסכמת, “יש את הידיעה שכל מה שקורה קורה לטובה, ואת זה אנחנו לומדים מהרבי מילובאוויטש האדמור מחבד, שאומר שגם אם אנחנו לא תמיד מבינים זאת, כל מה שמתרחש בחיינו הוא בוודאי לטובה“. 

ואז, כעבור חודש מתקבלת התשובה המיוחלת שאתם בריאים
אלכס: “והדבר הראשון שאני אומר לשרון זה שאני יוצא לטייל בסופר…”.
שרון: “אני יצאתי לערוך קניות והוא אמראני בא אתך‘. זה הצחיק אותי כי ממתי אלכס רוצה לצאת לקניות בסופר? אבל מבחינתו זה לא היה חשוב לאן, העיקר לצאת“.
לדברי אלכס, המפגש הראשון עם העולם בחוץ הפתיע אותו מאוד. אחרי תקופת הניתוק הארוכה, הוא הופתע להיווכח במו עיניו במציאות המורכבת. “עקבתי בחדשות וקראתי על המצב“, הוא אומר, “אבל לראות זאת ממש היה מאוד מפתיע. הייתי בשוק, אנשים עומדים בתור בכניסה לסופר, מכוונים להם מד טמפרטורה למצח. כולם עם כפפות ומסיכות על הפנים. זה נראה הזוי, אבל עכשיו כבר התרגלתי“.

איך אתה מסכמים את התקופה שעברתם?
אלכס: “ראינו את גדולתו של עם ישראל. כשהיינו סטודנטים, שרון ואני חיינו 6 שנים בארהב. שם באוניברסיטה עושים אוריינטציה לסטודנטים זרים, ומסבירים בין היתר שבמידה ורואים מישהו נופל ונראה שהוא זקוק לעזרה, בשום אופן לא לגשת לעזור לו, כי יש סכנה שהוא יתבע אותנו אחר כך. נזכרנו בזה בימים האחרונים כי כאן בישראל זה כל כך שונה, ורואים את גדולתו של העם דווקא בעתות מצוקה. כאן הערבות ההדדית היא לא ברמה של סיסמאות, אלא למעשה בפועל. עם ישראל הוא עם קדוש“.
ושרון מוסיפה: “וגם, התחזקה לנו הידיעה עד כמה צריך להודות לקדוש ברוך הוא על המון דברים בחיינו. תוך כדי התקופה הזו לא הפסקתי לומר לכולם כמה שצריך להודות לקדוש ברוך הוא שיש לנו בית גדול, שיש הרבה חדרים, שיש כמה חדרי שירותים, שיש חצר, שיש אוויר, שלבעלי יש רקע מהתנדבותו ב”איחוד הצלה” והוא יכול לטפל בעצמו ובילדה ולא צריך לאשפז אותם. שאכן נתנו לנו את האפשרות שהם יישארו בית, כי אחרת הייתי עוד יותר דואגת בייחוד לאביגיל. למדתי להעריך יותר ולהודות על כל דבר שיש בחיי”.
לפני שאנחנו נפרדים, אלכס מבקש להעביר מסר לתושבי העיר, לאור החזרה הצפויה לשגרה והתחושה הכללית של רפיון בשמירה על כללי הזהירות. חשוב לו להדגיש את הצורך להתייחס ברצינות להוראות משרד הבריאות, לשמור על אמצעי מיגון, לשטוף ידיים ולהימנע ממפגשים שאינם הכרחיים. “זה נורא להיות חולה קורונה“, הוא אומר מניסיונו, “הנגיף הזה מאוד קשה ועובר מאוד בקלות ממקום למקום. זה וירוס עם אנרגיה. כבר ידוע שאנשים רבים ללא מחלות רקע, אנשים צעירים בשנות ה-30 וה– 40 לחייהם, נפטרו מהנגיף, למרבה הצער. גם בארץ וגם בעולם. אז בקשה אישית שלי אליכם: קחו את זה ברצינות. אם ייווצר מצב שאנשים יזלזלו, נמצא את עצמנו שוב מול הנגיף המתפרץ. כל אחד צריך לראות את עצמו כאילו הכול תלוי רק בו. כי כל אחד שנדבק יכול להפיץ את זה לעשרות“.
את השיחה עם שרון ואלכס אני מסיימת בהכרת תודה על הזכות לפגוש את הפנים היפות של יוקנעם ועם הערכה גדולה לאנשים שעושים את העיר הזאת לכל כך טובה. המסקנה שלי מהמפגש איתם היא שמוטב לכולנו להיות בריאים, זה ברור, אבל אם כבר חלילה קורה שחולים, כדאי שזה יקרה בעיר כמו יוקנעם, שבה הקהילה חמה ועוטפת. החל מראש העיר ונבחרי הציבור ועד לאחרון התושבים.

בתמונה: אלכס ליטמנוביץ בחצר ביתו

תגובות

תגובות

באנר לפוסט קטן

Related posts

באנר לפוסט גדול
  • Facebook
  • Twitter