באנר עליון
באנר עליון

טבעון שלי – פרק א’ מאת ד.א. – תושב טבעון לשעבר”

טבעון שלי – פרק א’ מאת ד.א. – תושב טבעון לשעבר”

לספר על טבעון, מזכיר לי קיבוצניק שאמר “יש את הקיבוץ ויש את שאר העולם” אין מקום שני במדינת ישראל שדומה לטבעון וטבעון של פעם זהו סיפור בפני עצמו.

דב אבנון, תושב קרית טבעון לשעבר כותב על זיכרונות מטבעון של פעם, בבלוג טבעון שלי

 לכתוב זה כמו לצייר אלא במקום המכחול והצבע אנחנו נותנים למחשבות, רגשות וזיכרונות להקיש באופן חופשי על המקלדת. אנחנו יכולים לנדוד מתקופות לתקופה, להזכיר דברים שהיו או אולי שרצינו שיהיו. אנחנו יכולים לקחת תמונות מהעבר ולהיזכר בדברים נעימים ופחות נעימים. המסע אל העבר הוא כולו שלנו ואחרים יכולים להצטרף. התמונות בגיל 56  עדין בזיכרון והפנים של רבים ומוכרים “בפייס” רק עוזרות להיזכר בימים שהיו וכבר לא יחזרו.

יש את טבעון והייתה גם את קרית עמל. אחרי זה יש את שיח אבריק והשומר הידוע אלכסנדר זייד. בכלל טבעון יושבת לה היכן שהוא למעלה ומסתכלת לעבר כולם. אלרואי, קרית חרושת, שער העמקים, אלונים שדה יעקב ומרחוק כפר יהושע ורמת ישי.

אני לא אתחיל לפרט את ההיסטוריה של כל אותם ישובים אבל המכנה המשותף לכולם הוא שהם הוקמו על ידי אנשים צעירים, חלוצים. נוער שעזב משפחה, בית חם ועלה לארץ ישראל ליבש ביצות, לישב, לבנות ולצערנו גם להלחם וליפול בקרב

קרית טבעון עבורי היא זיכרון לדור יוצאי השואה, עוזבי קיבוץ ויוצאי המעברות שגרו בצפונה ודרומה של הקריה.  לצד כל אלו גדלתי. הגננת שלנו הייתה מבוגרת ומלבד כמה מורים כולם נראו לי מבוגרים, זה היה דור שלם של ניצולי השואה ואנחנו כילדים הרבה, לא ידענו.

טבעון שלי מתחילה ב1957 אז נולדתי . אבא שלי עבר את המלחמה במחנות עבודה בסיביר והגיע לארץ ב1948 עם הוריו המבוגרים. לסבא וסבתא היו 6 בנים. 3 בנים היגרו לדרום אמריקה 2 בנים לאוסטרליה ואבי שהוא הצעיר מכולם עלה עם ההורים לישראל. מהאוניה לחיפה, מחיפה לחטיבת הנגב ומלחמת השחרור. אבי שהיה כבר מבוגר וחבש משקפים עם עדשות בעובי של הלבנייה של פעם, שוחרר מהצבא אחרי 9 חודשי שרות ונהיה לאזרח עובד צה”ל.

קרית טבעון 1940 מגדל המים והכיכר שעוד תבוא. צילום א.ד.
קרית טבעון 1940 מגדל המים והכיכר שעוד תבוא. צילום א.ד.

אמי ז”ל עלתה לארץ ב1938 דרך גרעין גורדוניה מרומניה והייתה ממקימות קיבוץ חניתה – אמי נכחה שמשה דיין נפצע בעין וזכתה להיות בחניתה בימים שעדין לא היה ממש גבול. בזמן מבצע ליטני 1978 הייתי בלבנון בדיוק בצד השני של הגבול מול חניתה “עלמה”. שסיפרתי לאמי היא מאוד התרגשה. בטבעון של פעם גרו הרבה עוזבי קיבוצים. אנשים פעילים עם כוח רצון ויוזמה שכנראה הקיבוץ היה עבורם עולם קטן. אמי היתה מנהלת בית ההבראה בחניתה. ידיד קרוב של אמי מאותם ימים היה בן עמי פכטר מג”ד חטיבת כרמלי שנפל בקרב ועל שמו נקרא מושב בן עמי שליד נהריה. ידידים אחרים של אימי מאותם ימים בנו את בתיהם ברחוב הבונים בקריה.

 אמי היתה בת 18 שהיא נפרדה מההורים שלה ואח ואחות. לסבא היה בית חרושת לשמן במולדביה- רומניה. לימים נודע שהפועל הרומני שלו רצח את המשפחה איך שהגרמנים הגיעו ולקח להם את הרכוש. ממקורות אחרים נודע שהוא המשיך לגור באותו בית עד ליום מותו כאדם זקן. אמי בתור אישה צעירה גם שכלה בעל שיצא בתור בחור צעיר להלחם באיטליה נגד הגרמנים ונפל בקרב אבל פה לא אכנס ליותר מידי פרטים מכוון שהרבה אני לא יודע. אני לא יודע מכוון שכולם ידעו ורק אני לא. בעת שישבנו שבעה וכל המשפחה החלה לזרום ולספר על ימי חניתה וחולדה, נודעו לי כמה דברים שעד אז לא ידעתי. אמי היתה מורה לבישול וכלכלת בית ידועה. היא לימדה בכדורי, עפולה ונהלל. מחזורים שלמים של מבשלות בתנועה הקיבוצית למדו ממנה איך מבשלים מרק בכמויות ושעדין יהיה טעים. אמי, למרות הכל, זכתה לאריכות ימים דבר שרבים מבני משפחותיהם של חברי בטבעון אפילו לזה לא הגיעו.

אבי ואמי נפגשים ונוסעים לטבעון. רגע יותר נכון לקרית עמל הצפונית. ואני תמיד חשבתי שרחוב יהודה הנשיא, מכוון שהוא צפונית לכביש הראשי, במקור היה שייך לטבעון. לא שזה כל כך חשוב. אבל ככה חשבתי.

הפקיד בחיפה אמר בזמנו לאבי  “אברהם תיסע למקום שנקרא קרית עמל” “שתרד מהאוטובוס תלך ימינה ותראה גבעה, כלומר יער ותראה שבונים שמה בתים. הבית השני הוא שלך. לך תסתכל ותיתן לנו תשובה אם אתה מסכים לגור שמה או לא. זה היה רחוב יהודה הנשיא של אז. בנו שמה כמה בתים דו משפחתיים של חדר וחצי עבור יהודים מבוססים מאנגליה שמשום מה לא הגיעו. ככה הגענו לטבעון או אולי סליחה קרית עמל הצפונית. מה זה בכלל משנה, שנה לאחר מכן היה איחוד בין שתי הקריות. נכון להיום כל אותם עמלים של אז (טוב אולי אני קצת מגזים) כבר הספיקו למכור את המגרשים שלהם ולהיות סוחרי אדמות מאושרים.

אבא שלי, בגיל 95,  עדין מזכיר לי כמה הוא מצטער על זה שבזמנו הוא לא קנה את הבית שהציעו לו ברחוב זבולון. היום בנויים שמה כמה בתים. נו, אי אפשר לזכות בהכל, גם בית ברחוב יהודה הנשיא וגם בריאות בגיל 95.  אז בית ברחוב זבולון אין ואולי יותר טוב כמו שאמרו חכמים “מרבה נכסים מרבה דאגה”.

אם אמרתי שיש את טבעון ויש את כל ארץ ישראל. אז יש את טבעון ויש את רחוב יהודה הנשיא והאזור שגדלתי. המכנה המשותף לכל הרחובות הוא שבכל מקום היו ילדים. היינו בגילאים שונים אבל כולם שיחקו ברחוב. שאני חושב על פעם עוברות לי כל מיני תמונות בראש. טבעון הייתה קרית נופש. הגיעו אליה מבריאים מכל הארץ. מי יתאר לעצמו היום שבטבעון היו הרבה פנסיונים ואפילו בתי מלון. אני זוכר את זה מכוון שאמי עבדה לפעמים בתור מבשלת בפנסיון אורנים וגיל. אני זוכר את קפה פינגווין במרכז הישן ששמענו כל מיני סיפורים על אנשים שמתנשקים וניסינו לראות משהו דרך חריצי הגדר.

בטבעון של אז שיחקנו ברחוב. איפה שהיום המצבה והספרייה היה המגרש הלבן. אני הייתי קטן מידי והורי לא נתנו לי ללכת לבד אבל אחרי שגדלתי קצת 6-7 אני זוכר את החברה שגדולים ממני ב5 שנים משחקים שמה כדור רגל. אנחנו, הדור שלי, ילידי 1957-1958 שיחקנו כדור רגל בסיבוב. לנו כבר היה מגרש יותר משוכלל. הסיבוב הוא רחבה קטנה בירידה מרחוב יהודה הנשיא והמפגש עם רחוב בורכוב. ביום שבת בצהרים הלכנו לצפות במשחקים של הפועל טבעון או ביתר טבעון, אם כמובן שומר השער היה נותן לנו להיכנס ואם לא היו חורים בגדר שאפשר היה בקלות להתפלח.

בטבעון של אז הייתה צרכניה שקשורה לצרכן וכמובן להסתדרות. בעולם שלי חיו אנשים שרק הצביעו למפלגת העבודה והיה להם קשר עם ההסתדרות. בבית שמעתי תמיד שהסוחרים ובעלי החנויות למיניהם רק דופקים אותנו. אז הייתה צרכניה ופינה מול הבנק היה הקיוסק של “זלצר” הזקן.  בתור ילד כולם נראו לי זקנים ואולי הם באמת היו מבוגרים. רובם היו יוצאי השואה ומחנות ההשמדה וכל אחד מצא לו את פרנסתו היכן שרק התאפשר. כמעט בכל פינה היה איזה קיוסק או מכולת קטנה. אני זוכר שהלכתי לקיוסק של “זלצר” עם מטבע של 25 אגורות וקבלתי הר של ממתקים.

היה גם את מוישל’ה מהמכולת שבפינה. התפקיד שלי במשפחה היה להביא את לחם השלם הביתה איך שאני חוזר מבית הספר. המרחק מבית ספר רימונים לבית שלי ביהודה הנשיא היה עבורי כיום וחצי הליכה. הלכנו עם הילקוטים ודברנו. איך שאני מגיע  לחנות של מוישלה, אני לוקח את הלחם החם שרק הגיע מהמאפייה וכהרגלי רושם גם “קרמבו” . הצעקות היו בסוף החודש שמוישל’ה היה בא הביתה עם כל החשבונות ואימי ראתה כמה קרמבו רשמתי. מלבד הקרמבו הגעתי תמיד הביתה  עם  כמעט חצי לחם, את היתר כבר אכלתי בדרך. למי שלא יודע הלחמים היו מגיעים בסביבות 12 או אחת בצהרים לחנות טריים וחמים.

בטבעון של אז ישנם גם עגלונים. כן, כאשר אנחנו היינו קטנים צורת התעבורה הייתה בין השאר סוס או חמור – ישנם את החלבנים שמגיעים עם החמור בעל הבטן התפוחה. יש את חמדה שמוביל סיד ולו יש פרדה כלומר מודל משופר של חמור וסוס ויש את העגלונים

עמרם בר יעקב – חבר יקר שמאז ומתמיד גר בקק”ל מוסיף: “הזכרת עגלונים שונים וביניהם את הפרדה של חמדה… מגיע לו מעט יותר כבוד. חמדה היה ערבי שעבד אצל יהודי ערירי בשם אויגן. אויגן היה אחיה של רופאת הילדים האגדית ד”ר רות. הם התגוררו בקק”ל מול הבניין הישן של קופת החולים ולשכת המס שהייתה בבניין צמוד. בבניין נוסף באותו מתחם שכנה הספרייה קודם שעברה למשכנה בשכונתך. הספרייה היתה מנוהלת ע”י רחל כנעני. על הפרדה של חמדה צריך להוסיף שבשעות הצהריים היא עבדה במשלוחים (home delivery) בשירות “הצרכן” ובזמנה הפנוי היתה מגיעה לחצרות בסביבתנו ( רחוב קק”ל היו חצרות ענק שנקראו “משק עזר” ) ושם הייתה נרתמת למחרשה ו/או למשדדה ועובדת כטרקטור…. ללמדך, שבימים ההם אפילו פרד עבד קשה כמו חמור…”

עגלון זה אחד שדוהר עם העגלה שלו ברחוב אלונים ואנחנו רצים אחרי העגלה ומנסים לקפוץ מאחורה ואז הוא מצליף אחורה לפעמים פוגע לפעמים לא. לכל עגלון יש את הסוס שלו. אני זוכר את שלמה הצרוד ואני עזרתי לפעמים ל “נודל” להוביל אבטיחים. נודל ואשתו גרים ברחוב רמז והסוס ישן במחסן. אני זוכר שפעם בתור ילד ביקרנו אצלו. רובם לא דברו ממש עברית אלא יידיש. הוא שלף תמונה של חייל שנפל במלחמת העולם, נדמה לי הראשונה מכוון שעבורי כולם אז היו זקנים. כן האנשים האלו הגיעו לארץ אחרי שהם עברו הרבה תלאות ואילו אנחנו בתור ילדים רק חשבנו איך אפשר לתפוס טרמפ על העגלה שלהם.

 

תגובות

תגובות

באנר לפוסט קטן

Related posts

באנר לפוסט גדול
  • Facebook
  • Twitter