באנר עליון
באנר עליון

הקול נשאר במשפחה

הקול נשאר במשפחה

מה קורה במשפחה מצחיקה ומוסיקלית שבה ההורים עוסקים במוסיקה ותרבות וילדיהם מעוניינים להמשיך בדרכם?

משפחת מנדל“אני סלב לייט” אומר לנו יענקל’ה מנדל, בזמן שאנו צועדים חזרה מהמרכז המסחרי הקטן בהדר יוסף אל ביתו. אני נפעם מכמות התגובות והצ’פחות הידידותיות שהוא מקבל מהעוברים והשבים.

“נראה לי שלהיות סלב לייט יותר כדאי ונוח מאשר להיות מגה סלב. לי יש את המעריצים שלי, לרוב בגילאים 50 +, חובבי הערוץ הראשון, אוהבים בדיחות שהפאנץ’ מגיע אחרי סיפור מצחיק ובעיקר אוהבים להיות ביחד. לכן המופע שלנו הוא משפחתי וחם. משהו שאולי חסר היום בעידן של האינדיבידואל במרכז. זה שתקוע כל היום במסך של הטלוויזיה או של הסלולארי”.

כך מנדל, יו”ר א.מ.י (איגוד אמני ישראל) בהתנדבות, מנתח את מצבו.

הוא לא רוצה לערבב את הראיון על ענייני המופע המשפחתי מול ענייני השאלות שלנו בנושא שרת התרבות החדשה, מירי רגב והאמנים. לא ויתרנו לו.

תגיד במשפט, מה דעתך על כל נושא קוטלר ומירי רגב?

תמונה משפחתיתלדעתי, האמת תמיד נמצאת באמצע. אמן תמיד רוצה שהאמנות שלו תגיע לכל מקום ולכן לעיתים מוזר לי שאמנים לא רוצים להופיע במקום מסוים. בדיוק כמו שיש אמנים מחו”ל שאינם רוצים להופיע בישראל . אם זו האמנות שלך – תתרכז בה, תהיה מקצוען ותגיע להופיע בכל מקום שיש מישהו שרוצה לראות אותך.

לגבי מירי רגב, אני מאוד מעריך אנשים שרוצים לפעול למען התרבות ואין לי ספק שהיא תעשה זאת בכל יכולותיה ויש לה. תחום התרבות חדש לה והיא צריכה עוד זמן בכדי להבין את נפש האמן . ברגע ששני הצדדים יזרמו עם העניין – כולם ייצאו מרוצים.

עיסוק באמנים ובתרבות זה לא דבר קל, תאמינו לי. אני חי עם זה כבר 40 שנה!” אומר מנדל בחיוך וקורץ לעבר אשתו הזמרת דורית ראובני .

בתוכנית ספיישל הלהקות הצבאיות שערך דודו טופז ז”ל נבחרו דורית ראובני ויענקל’ה מנדל במקום הראשון של הזוגות שהתחתנו כתוצאה מהיכרות בלהקה צבאית.

“הפעם הראשונה שנפגשנו הייתה במשאית בדרך להופעה בבקעה. הוא ישב לידי וחשב לעצמו: “איזו מפלצת”…” מספרת ראובני.

“בחיים לא!” , מנדל מתפרץ לדבריה. “איך את יודעת מה עבר לי בראש?”

“סיפרת לי”. ממשיכה ראובני בשלה.

לצעירים שקוראים את הכתבה הזאת צריך לספר שהלהקות הצבאיות של פעם היו תוכניות הריאליטי של היום. הכוכבים הכי גדולים של המדינה יצאו משם.

מלהקת הנח”ל של אריק איינשטיין, אורי זוהר, שלום חנוך ועד שלמה ארצי, מתי כספי, סנדרסון, גידי גוב ואלו רק זמרים . לזה יש להוסיף גם זמרות, שחקנים, שחקניות, נגנים ועוד רבים וטובים.

הורד (1)“כל אחד שרצה להיות זמר או שחקן היה חייב לעבור בלהקות הצבאיות. זה היה בית הספר הכי טוב שיכול להיות לאמן. מאז אנחנו מאמינים בדרך של עבודה קשה. לבוא מלמטה. לחרוש את הארץ בהופעות. היום לצערי החבר’ה הם צעירים מידי, רכים ואז הכל מגיע בבת אחת. ההצלחה והנפילה.”

“בכלל, החיים של האמנים בארץ הם לא פשוטים. אנחנו עדיין מדינה קטנה שתרבות הפנאי בה לא מספיק מפותחת ולכן אמן חייב להמציא את עצמו מחדש כל פעם ובעיקר להילחם בשאלה “לאן נעלמת?”. אומרת ראובני.

 

אם חיי האמנים בארץ קשים אז קצת קשה להסביר את העניין ששלושת ילדיהם של הזוג בחרו ללכת בכיוון מוסיקלי. ועכשיו כל המשפחה מופיעה יחד במופע שנקרא “הקול נשאר במשפחה”. המופע הקרוב יתקיים בצוותא ת”א , ביום רביעי, 1.7.15, בשעה 21:00.

 

“אם הורים כאלה מה רצית שנהיה, מהנדסים…?” אומר טל מנדל, בנם הבכור, נשוי ואב ל-3.

דווקא חשבתי שתהיה עו”ד, שיטפל בכל נושא החוזים והכספים…

“אם היה במוסיקה כסף אולי הייתי שוקל את העניין…”

אז אם אין בזה כסף, איך התגלגלת לזה?

אני בכלל רציתי להיות כדורגלן. הייתי חוזר הביתה מבית הספר, רואה בסלון את עוזי חיטמן יושב עם אימא ומשמיע לה בטייפ שיר חדש שהלחין עבורה. הייתי זורק מילה על זה שמשהו באחד מתפקידי כלי הנגינה לא נשמע לי והולך לחדר להביא כדורגל. כשחזרתי לסלון שאלו אותי מה בדיוק הפריע לי ואחר כך עשו מה שאמרתי. ככה החלו להתייעץ איתי יותר ויותר. בגיל 10 אבא אמר 3 פעמים בשבוע אימוני כדורגל , פעמיים בשבוע פסנתר. באותו הזמן, בדיקת עיניים שגרתית אצל אחות בית הספר גילתה שאני חייב משקפיים. בגיל 12 הפסקתי לצערי עם הכדורגל ונשארתי עם הפסנתר והמוסיקה.

יכולתי ללמד הרבה דברים את מסי בברצלונה …

משם הלכתי ללמוד מוסיקה בתיכון עירוני א’ בת”א ואז ללהקה צבאית.

אחרי הלהקה הצבאית ומפגש עם חבר’ה כמוני הבנתי שלא ממש בוער לי להיות מוסיקאי והפכתי להיות מפיק אירועים ותוכניות טלוויזיה שעוסקות במוסיקה. היום הבייבי שלי זו התוכנית “פסקול ישראלי” עם יואב קוטנר בטלוויזיה החינוכית. לשמחתי המנהלים והעובדים של החינוכית אוהבים ומאמינים בתרבות ומוסיקה ושידרנו למעלה מ- 100 תוכניות ועוד היד נטויה ! ” הוא אומר.

“בניגוד אליו, אצלי ואצל אסי זה ממש בדם. הרעב להופיע, לכתוב, להלחין, לטרוף את הבמה, להגיע אל אנשים, לחשוף את עצמך, כל אלה מציפים את הגוף באדרנלין מדהים”. מספרת מור מנדל, בתם האמצעית, נשואה, הוציאה סינגל ראשון לקראת אלבום שני.

איך נכנסים לנעליים של אימא? כל הזמן יהיו השוואות.

“אימא זמרת גדולה. זמרת כמו פעם. זמרת שהפסיקו לייצר. זמרת שתפקידה היה לשיר . פעם היה משולש מוסיקלי – כותב מילים, מלחין ומבצע. כל אחד היה מקצוע בפני עצמו. היום אני כל השלושה. אני כותבת, מלחינה ושרה את החיים שלי, כך שברגע שהתחלתי לכתוב הפחד מהשוואות נעלם, אני ואימא אלו שני סוגים שונים של זמרות. מבחינת קול גדול אמא מנצחת בענק, אצלי הקול מחוספס וההגשה יותר חשובה לי, אני שרה כמו שאני מדברת, אמא מדברת בלחש וכשהיא שרה היא יכולה להדביק אותך עד לסוף האולם”

השוק מוצף באמנים צעירים . איך מתבלטים מעל כולם? איך מייצרים ייחודיות?

“תשמע זה לא קל…” מור נושמת עמוק וממשיכה

“לפני הכל, אני ממליצה לכל אחד בעולם לנגן על כלי כלשהו, זה נותן לך עצמאות לכתוב ולשיר, שזה כשלעצמו אם זה לא משעמם זה לפחות מקורי, ומצד שני מה שאמרת נכון. היום כולם רוצים להיות זמרים והתחרות היא גדולה. כך שמי שזה לא בוער בו הייתי ממליצה לו לא להיכנס לזה. זה קשה כל כך והמעמסה הרגשית היא עוד יותר גדולה, הלוואי ולא הייתי זקוקה לזה כמו אוויר לנשימה. וזה לוקח אותי לעניין שנקרא אמנות. אני כותבת את עצמי מבלי להתחנף לכיוון המוזיקלי העכשווי, יש לי סיפור חיים לא פשוט ואני שמה אותו על המגש בשירים שלי.מי שיגיע להופעות יראה איך כל כולי מתמסרת למוזיקה. ובגלל זה אני מאמינה שאנשים יתחברו לאמנות שלי. היא כנה ואמתית. תבוא לראות ותשפוט בעצמך” היא אומרת.

“אל תגרום לנו לפתוח שוב ויכוח בנושא של אמנות”, אומר אסי, הבן הקטן והכי כשרוני לטענת בני המשפחה.

הקרב הכי קשה נמצא בין מחלקת הכספים וההפקה שבה נמצאים אבא וטל לבין מחלקת האמנות שם נמצאים אימא, מור ואני. אני כן מאמין במוסיקה. אם אני מעלה קטע קצר מקורי שכתבתי לפייסבוק ומישהו כותב לי שזה עשה לו את היום – אני הכי שמח בעולם ומרגיש שזה עושה לי טוב ואני מאמין שאדם צריך לעשות יותר ממה שעושה לו טוב ולכן אמשיך עם זה. לגבי העניין הכלכלי שבזה? בוא נעבור לדבר על משהו אחר…”

אז איך זה להיות הבן של…?

“פעם, בסוף שנות ה-80, בימי הערוץ הראשון והיחיד, אחרי שאימא היתה מופיעה ב”סיבה למסיבה” או “עד פופ” ו”להיט בראש”, הייתי הילד הכי מפורסם בבית הספר. הייתי היחיד בשכבה שלא עשה עבודת שורשים ובתנאי שאימא תשיר במסיבת הסיום. ” מספר טל.

ומור ממשיכה, “תמיד גם שואלים אותי : -“אימא שלך היא דורית ראובני?”

-“כן” -“אז איך את מנדל?” ואז אני מסבירה שאימא התפרסמה לפני החתונה.. ובשנים האחרונות מזהים את אבא המון אז יש לנו תחרות ראש בראש בין אבא לאמא למי נגשו יותר אנשים ברחוב או בחו”ל

“במקרה שלי”, מצטרף אסי, “זה כיף גדול שאפשר לכתוב שירים לזמרת מעולה”.

 

בקומוניקט המספר בכמה מילים על ההופעה כתוב:

“מה קורה במשפחה מצחיקה ומוסיקלית שבה ההורים עוסקים במוסיקה ותרבות וילדיהם מעוניינים להמשיך בדרכם ?

האם ההורים ימליצו לילדיהם להמשיך בכיוון האמנותי ויהיו דור שני למצוקה כלכלית?

האם מלמדים את הילד לנגן את כל השירים של האימא בכדי לחסוך קלידן מלווה…?

נו, אז גלו כמה תשובות לשאלות!

“אני הילד שלמד לנגן את כל השירים של אימא בכדי לחסוך קלידן…” מגלה אסי וממשיך. “אנחנו משפחה מאוד מחוברת ומאוד ביחד ולא רק המשפחה הגרעינית שלנו, גם המשפחה המורחבת שמלווה אותנו לכל ההופעות . מגיל מאוד צעיר היינו מג’מג’מים ביחד והיות וכולם שרים וכולם מנגנים על כל הכלים זה היה קורה שעות להנאתנו ויעידו על זה השכנים… אנחנו תמיד אומרים שבית מנגן הוא בית שמח. ואז הבנו שאם יש קסם גדול בכימיה שלנו בחדר המוסיקה בבית אז למה לא להעביר את הכימיה הזו לבמה?, להקות גדולות עושות חזרות שעות כדי לעבוד על תיאום. אצלנו זה מהלידה וכמו שאבא אמר בהתחלה, הקהל מתחבר לזה בקלות ונשאב לתוך המשפחתיות שלנו.”

מה עם הדור הבא?

“אני חושש שגם הם קיבלו את זה..” אומר טל בפרצוץ חמוץ.

מה השאיפה שלכם?

“שכולם יבינו ויגידו “מַנדל בפתח ולא מֵנדל בצירה !”

דבר הסיכום להורים

“אני כבר אמרתי שאני מוכנה להעביר את השרביט”, אומרת האם הגאה.

יענקל’ה מוסיף, “והלוואי שזה יקרה בעתיד הקרוב. חוץ מזה, נראה לי שנוח להם לבוא לאכול אצל אימא ואבא על בסיס יומי. ראית פעם הורים שמבקשים מהילדים שלהם “לצמצם הגעות…”?”

 

תגובות

תגובות

באנר לפוסט קטן

Related posts

באנר לפוסט גדול
  • Facebook
  • Twitter