באנר עליון
באנר עליון

אספן הזיכרונות

אספן הזיכרונות

כיום, בעידן הצריכה המהירה, תרבות השפע וה”אין לי זמן”, איתי גיל הוא אביזר נוסטלגי, רק מעצם היותו אספן של נוסטלגיה ישראלית.

פעם, כאשר לכל מסטיק ארוך ודק הייתה עטיפה משלו, היינו אספנים. אספני מכתביות, מטבעות, מחזיקי מטבעות, סמלים של יחידות בצבע, גלויות, קלפים של כוכבים, קלפים של אינדיאנים, חבורת הזבל ואפילו את העטיפות של המסטיקים אספנו, זוכרים? כיום “אספן”, היא בעצמה מילה נוסטלגית, ונדיר למצוא מישהו שבאמת מקדיש לזה את הלב והנשמה. אם גם אתם מתגעגעים לתקופה ההיא, לזמנים של פעם, אתם מוזמנים לבקר בצריף של איתי גיל, תושב יקנעם בשנות השלושים לחייו, שלצד ההתמסדות הבורגנית הרגילה של בית + משפחה, הקדיש את 12 השנים האחרונות לאיסוף מוצרים ואביזרים ישראלים נוסטלגיים,סתם… סתם כי זה תחביב.

בצריף של איתי

 “זה התחיל כאשר קיבלתי 3 מכשירי רדיו ישנים מדודה שלי” מספר איתי “איך שקיבלתי אותם התחלתי לפרק ולהרכיב אותם מחדש. דרך הפרוק וההרכבה והתחושה הבנתי שאני אוהב את הנוסטלגיה הזאת ואז התחילו להצטבר אצלי הפריטים שאת רובם אספתי או קיבלתי מחברים ואנשים טובים שפשוט הבינו את הרעיון של האוסף ושימור הפריטים. אני זוכר שאחרי המכשירי רדיו הגיעה המכונת-כתיבה משנות ה 40, ולאחר מכן הפריטים והשיגעון פשוט התחילו לזרום אלי”.

כאשר נכנסתי לבית של איתי גיל הכל די נראה סטנדרטי, כמו אצל רבים מאיתנו  – טלוויזיה שטוחה, ערימת כביסה, תמונת אופנתיות על הקיר ומכונת הקפה החדשה במטבח. כאשר נכנסנו לצריף בחצר לצורך הראיון, האווירה השתנתה. “הצריף” ככה מכנה איתי את המקום בו מוצג אוסף הנוסטלגיה שלו, “זה לא מחסן או צימר” מדגיש איתי “זה צריף”. מיד כאשר נכנסים לצריף סופגים את הריח של “פעם”. על הקיר, התקרה ולמעשה בכל פינה בצריף מוצגים מוצרי ואביזרים משנת תרפפו. החל מפטפונים שעובדים, מקרר קרח, צלחת של “סמי בורקס”, מכשירי רדיו ענקיים, עיתונים, מכוניות צעצוע, שירותים, שלטים, בקבוקי זכוכית של טמפו, ועוד המון המון דברים שחלקם תזהו רק מסרטי בורקס ישראלים ישנים.

בילדותך גם היית אספן?

בילדותי הייתי אגרן. הייתי מעלה הביתה כל מיני דברים שהייתי מוצא, ואחרי מספר שעות אמא שלי הייתה מעבירה אותם לפח. אני לא אשכח את היום שאבא שלי זרק את הפטפון שלו ואת התקליטים שלו, היום הוא כואב את זה ומבין שזאת הייתה טעות כי הוא למעשה זרק לפח את כל הפסקול של הילדות שלו. אני את הפסקול של הילדות שלי השלמתי מחדש עם התקליטים שאספתי מחדש ועם המשחקים כמו האוטו האדום הזה (בימבה בימנו) שזה משחק שהיה לי פעם, ונורא חיפשתי אותו עד שמצאתי מישהו שמכר אותו כגוש חלודה ואני קניתי ממנו ושיפצתי וצבעתי את המכונית באדום כמו זאת שהייתה לי. למעשה האגרן והאספן שלי פרצו שוב רק כאשר הבנתי שאני יכול להפוך את מה שיש לי לאוסף וממש להציג את זה.

אבל מה בעצם עושים עם אוסף כזה?

אני לא אספן מסחרי שסוחר בנוסטלגיה, זה תחביב שלי שאני מציג אותו. לפעמים אני מציג אותו בירידים וגם מזמינים אותי להפעלות של נוסטלגיה בבית ספר, אז אני מגיע עם ארגז של חפצים ומסביר ומראה לילדים על החפצים הישנים. תקליטים, למשל, מזכירים לילדים דיסקים אז הם מצליחים להבין מה זה, רדיו –טרנזיסטורים הם מצליחים להבין מה זה בגלל הכפתורים והסקאלות, אבל סיפולוקס למשל – אין לילדים מושג מה זה..

איך הילדים של היום מגיבים לאוסף כזה? 

האוטו האדום של ילדותי

רוב הילדים של היום מגלים סקרנות מטורפת לכל החפצים הללו, לכל ילד יש את האינטרפרטציה שלו לחפצים הללו בעקבות מה שהוא מכיר מהבית, זה מצחיק אותם לראות מכשירי רדיו כאלה ענקיים, כאשר היום הם מסתובבים עם אוזניות ואיי-פד. מצחיק אותם לראות טלפון חוגה, הם נדהמים לראות קופה רושמת כאשר בסופרים הכל רץ עם בר קוד, סורק ומסך מחשב, זה מאוד מצחיק ילדים לראות איך המכשירים של פעם היו ענקיים והיום הם קטנים וקומפקטים.

הילדים של היום הרבה פחות בעניין של אספנות, איך אתה מסביר את זה?

אספנות באה מתוך קושי להשיג משהו, כיום יש תרבות שפע כאשר הכל מגיע בצורה קלה ומהירה, אז לאספנות יש פחות משמעות, זה הרבה פחות מאתגר לאסוף דברים. אספנות זה לחפש דבר שחסר לך והיום יש תרבות עושר כך ששום דבר לא חסר, הילדים היום מקבלים הכל, בין אם הם רוצים או לא רוצים ככה שקשה להם להבין את הערך של לחפש את הפריט המיוחד והנדיר, או לאסוף משהו ולשמור עליו, הכל די חסר משמעות מבחינת רובם.

חלק ב’ – לאיתי יש סוסיתא

תגובות

תגובות

באנר לפוסט קטן

Related posts

באנר לפוסט גדול
  • Facebook
  • Twitter