באנר עליון
באנר עליון

אחיות בדם

אחיות בדם

רס”ן גלית בינדר וסרן אביה אלוף מצילות חיים

רס”ן גלית בינדר (36) היא אחות בהכשרתה.  גלית למדה לימודי אחיות רפואיות במסגרת קדם צבאית, לאחר שתיכננה ללמוד רפואה במסגרת עתודה, אך נאלצה לוותר על המסלול עקב שנת שירות אותה החלה “ידעתי שאני הולכת ללימודי סיעוד”. בסוף שנת השירות התגייסה לבית ספר לסיעוד, במסלול צבאי ובמסגרת צה”לית. מדובר במסלול ארוך של לימודים, חלקו קדם צבאי”.
לאחר שסיימה, החלה גלית לשרת כאחות במגוון תפקידים, עד שהחלה מלחמת לבנון השנייה: “בתקופת מלחמת לבנון השנייה “עליתי לצפון ותגברתי בבתי החולים זיו ופוריה”. לאחר המלחמה החלטתי לשרת תקופה במחלקת הילדים באסף הרופא, שם עבדתי שנתיים. לאחר מכן חזרתי למסגרת הצבאית, והייתי אחות אחראית מרפאה, עד שעברתי לפיקוד העורף והייתי בין המקימים של מערך ההיערכות הרפואית לקהילה בשעת חירום. הקמנו מדור ומערך שלם!”.
בתקופת תפקידה בפיקוד העורף, גלית יצאה לשתי משלחות סיוע – בהאיטי וביפן: “באמצע תרגיל שעשינו בפיקוד הייתה רעידת האדמה בהאיטי”, היא מספרת. “בסוף מצאתי את עצמי אחות אחראית ילדים. היינו שם שלושה חודשים וזו הייתה חוויה גדולה, הכרתי אנשים מדהימים. משנה אחר כך ועוד רעידת אדמה וצונאמי הפעם ביפן. היתה סיטואציה שונה לחלוטין מהקודמת אבל דומה מאוד. למדתי מזה שיש משהו אחר בילדים שהוא  מאחד את כל כוחות ההצלה – ילדים לא צריכים שפה, אני לא הייתי צריכה את שפת האם שלהם. ברגע שאני מחייכת ומראה להם שהם חשובים לי, אני מראה להם שניתן להתגבר על כול הקשיים נותנת מענה בשפה אחת – אהבה.
במהלך מבצע צוק איתן גלית עברה לשרת בתפקידה הנוכחי – מפקדת מכלול הרפואה במרחב דרום. “תפקידי הוא מעבר להצלת חיים, הוא הענקת מהות לחיים. אני רוצה שהחיילים שמשרתים תחתיי יבינו למה הם עושים את מה שהם עושים, אני מאמינה שאין דבר כזה פיקוד – רק חינוך. להציל חיים או לעסוק בבריאות זה לא רק לסמן וי”.
תוכלי לספר לגבי רגע בשירות שהשאיר בך חותם? “מה שיפה במקצוע שלנו הוא שזה בינלאומי. לא צריך שפה ומדינה, רק אהבת אדם, להיות אדם רגיש ולתת את כול מה שאתה יכול. זה לא סיפור של חוויה אחת, כל מקום שבו הייתי, עצם העובדה שחוויתי את כל מה שחוויתי, השילוב של האהבה שנתתי והאנשים שהענקתי להם סיוע.

אחרי שטיפלתי במישהו במשך חודש וחצי, הוא חרות בזיכרון שלי. מישהו שבמשך שבועות היה מורדם ומונשם, פתאום אמא שלו מתקשרת אליי, מספרת לי שהילד שלה חייך אליה, שהוא משוקם, עובד, במצב טוב, מתפקד. זה מדהים.

עצם העובדה שמה שאתה נותן זה מה שאתה מקבל. אם אתה נותן אהבה וחיוך ואת הפוטנציאל לחיים אתה מקבל סיבה לאהבה, לחיוך, לחיים. זה לא אירוע אחד שקורה, זאת תופעה חוזרת והכל נחרת בזיכרון. זה 18 שנה שאני במערכת הזו, הכל כך מדהימה הזו. אני יודעת שאני משפיעה לא רק ברמה האישית, אלא ברמת היכולת לבנות חברה טובה יותר, חברה תורמת ולא מתנכרת,        חברה שברגע האמת,נותנת לנו תקווה לעתיד טוב יותר.
“מערך רמי-2 זהו המערך היחיד בעולם כולו, שנותן מענה על פי תפיסת הבריאות הבינלאומית לא רק למטופל, אלא גם למשפחתו”, גלית מספרת על המערך, “אנחנו נותנים מענה גם ברפואה, גם בתנאים סוציאליים, לפרט ולמשפחה, לוגיסטיקה, רישום, הכל. אנחנו דואגים למטופלים בכול היבט בארבעת אספקטים , הכל בשביל להביא את האדם לקו הבריאות ולפעילות מלאה ככול הניתן.                זו הסיבה שחזרתי למערך הרם-2 אחרי שורת תפקידים מחוץ למערך. אתה לא יכול להצליח בתפקידך בלי להאמין במה שאתה עושה”.
סרן אביה אלוף מירושלים היא אחות במקצועה, התגייסה לצה”ל במסגרת מסלול עתודה. בימים אלו תוכלו למצוא את אביה מפקדת פלוגה בבית הספר לרפואה צבאית שבקריית ההדרכה, אבל לפני כמה שנים הייתם יכולים למצוא אותה מצילה חיי אדם במשלחת סיוע של צה”ל בנפאל.
אביה התחיילה במסגרת מסלול עתודת סיעוד בשנת 2008, ועשתה תואר ראשון באוניברסיטה העברית מסלול משולב של סיעוד ולימודי פארמדיקים. בתום 4 שנים ולאחר שעברה את המבחן ההסמכה, החלה בתפקיד אחות סיעודית בבסיס האימונים החטיבתי של חטיבת כפיר, והייתה חלק מהחטיבה לכל דבר ועניין.                                                                                                   חנכה את החובשים, טיפלה בלוחמים, הוקפצה והתאמנה יחד איתם. בהמשך אביה עברה מגוון רחב של תפקידים , כולל הכשרה של טיפול נמרץ צבאי. לבסוף הגיעה לתפקידה כיום, כמפקדת פלוגה בהכשרות הרפואה.
תחת פלוגתה של אביה נמצאים 40 מ”כים שאחראים על תחום לימודי הרפואה הבסיסיים בצה”ל. הם מפעילים מרפאות סימולציה, מעבירים הכשרות לקורסי יסוד בתפקידי הרפואה. למרות שכרגע אביה לא נמצאת בתפקיד טיפולי, אלא אחראית על כלל הכשרתם של החובשים, המדריכים, המטפלים ומדריכי החובשים, יש לה ידע וניסיון רב להעביר לפקודיה, שכן כאשר ארעה רעידת האדמה בנפאל ידעה מיד כי היא תתייצב מיד ותצטרף למשלחת לטפל בפצועים. “אחרי עיכוב של כמה שעות נחתנו בקטמנדו, במטרה להקים בית חולים שדה יחד עם פיקוד העורף, הקמנו אותו תוך פחות מיממה”. שובצתי בתור אחות במחלקת אשפוז מבוגרים, והיה לי ניסיון קודם מבתי חולים שדה קודמים, אבל שום דבר לא הכין אותי למה שהיה בנפאל מבחינת כמות האנשים ורצינות האירוע. הבנתי את העוצמה המטורפת ואת היכולות של חיל הרפואה בפריסת בית חולים שדה בתצורה כזו. החוויה הייתה מדהימה, המשלחת הייתה מורכבת מצירוף של אנשים – החל מחובשת שהתגייסה שנה לפני ועד מנהל בית חולים בעל נסיון של 50 שנה במקצוע, רופאים בכירים ומומחים לצד אנשים בתחילת דרכם. במשך 72 שעות רצופות עבדנו כדי להעניק טיפול לכל מי שנזקק”.
אביה מספרת על חוויות שנצרבו בה ממשלחת הסיוע: “מה שמיוחד במחלקה שלנו הוא שבשונה מהמחלקות האחרות, המטופלים מגיעים בהכרה מלאה עם האנשים שמלווים אותם – משפחה וחברים, ומהר מאוד כולנו מבינים שזו לא סתם מחלקה שמטפלת בפצועים אלא גם באנשים שעברו טראומה וזקוקים לסיוע נפשי, טיפלו בכולם. הענקנו מה שיש ומה שצריך כי ידענו שצריך לטפל בכולם, הפכנו למעין מרכז סיוע של משפחות, כי ברגע זה כולם זקוקים לתמיכה,אין להם  מקום לחזור אליו. לאחר כמה ימים הגיעו גם ליצנים רפואיים בהתנדבות, והבנו שליצנים זה לא רק לילדים, זה רומם את הרוח ועזר להתמודד. למדנו מהנפאלים שהם אנשים אופטימיים שיודעים להסתכל על חצי הכוס המלאה, הם אנשים אופטימיים, ולמדתי מהם המון, היה קשה מאוד לעזוב אחרי שבועיים וחצי”.

“משהו שבעיני היה נפלא זה  ישראלים מנותקי קשר שטיילו בנפאל ולאט לאט החלו להגיע לבית החולים בשביל לתפוס מחסה ולהיות בסביבה מוכרת, חלקם גם חובשים ורופאים ופרמדיקים שהגיעו לעזור הישר מהטיול, יחד איתם גם ישראלים שטיפלנו בהם – היינו הסביבה המוכרת שלהם. אני יכולה להגיד שבשישי בערב, השולחן היה כל כך ארוך עד שלא ראית את סופו”.
העזיבה מנפאל לא הייתה פשוטה כלל לאחר שבועיים משמעותיים כל כך: “כשהיינו צריכים לעזוב הקושי היה שלא ידענו מה יהיה המשך הטיפול והמעקב לפצועים, יחד עם זה  כול כך התחברנו אליהם. ליווינו חלק מהפצועים לבית החולים בשביל לראות מה יהיה המשך הטיפול שלהם. נתנו סיוע לצוותים המקומיים וראינו שכל אחד מקבל את הסיוע, לא שעזבנו אותם לגמרי,היה מרגש לראות את שיתוף הפעולה של הצוותים שלנו מול הצוותים המקומיים מתוך רצון לסייע ולעזור בכל מה שצריך. בסוף היו רופאים שנשארו בקשר עם חלק מהמטופלים ועם בתי החולים בשביל לעזור ולהמשך מעקב”.
לפני גיוסה, אביה נהגה להתנדב ב’אליה’ – גן של ילדים עיוורים ובבית חולים פסיכיאטרי, לכן המשיכה למקצוע הטיפולי הייתה טבעית. כיום אביה מלמדת את “דור העתיד” של הרפואה הצה”לית את רזי המקצוע: “מבחינתי חזרתי למקום של הדרכה שזה משהו שאני אוהבת ומתחברת אליו. בהדרכה אתה מכשיר דור מטפלי העתיד ומשפיע על רמת הרפואה בצבא, ומעבר לכך – אני רואה את התמונה בסוף התהליך ,של חיל רפואה המעניק טיפול לכולם ללא הבדל צבע ,גזע ודת, מקיימים את שבועת החובש ושבועת הרופא הלכה למעשה. אני גאה להיות חלק מזה. כשאתה מתעסק בטיפול על כל גווניו אתה זוכה להיות חלק משמעותי בחייו של מישהו אחר ואתה חייב לעשות את זה במלוא הרגישות, וזו אחת ההזדמנויות הגדולות שניתנו לי”.

  • אחיות בדם
  • אחיות בדם
  • אחיות בדם

תגובות

תגובות

באנר לפוסט קטן

Related posts

באנר לפוסט גדול
  • Facebook
  • Twitter